בעיצומם של האירועים האחרונים ותחושה כללית של חוסר אמון, דאגה ואובדן, החלטתי לכתוב שוב.
כן, אני יהודי, וכן, אני ישראלי. אני גאה בזהות שלי, אבל אני יכול לומר שאחרי האירוע הזה, טראומת השואה פשוט התדפקה על דלתותיהם של אנשים רבים. האנטישמיות עלתה והפחד עורר.
אחרי ה-7 באוקטובר הרגשתי ריקנות וצער; לא יכולתי להתרכז, לעבוד או לעשות שום דבר. אני לא מרגיש שהפלטפורמה הזו היא המקום המתאים לדון באירוע הנורא הזה, ואני לא מאמין בשנאה. המוח החזוי שלי לא יכול היה לעדכן את עצמו מכיוון ששום דבר כזה לא קרה מעולם. זה מעבר להבנה.
כל המטרה של הפלטפורמה הזו הייתה לתת השראה לאנשים, ובכל זאת מצאתי את עצמי שוב בתוך חור אפל שלא היה לי מושג איך לברוח ממנו. ניסיתי מדיטציה, יוגה וקריאת שמע, אבל שום דבר לא עזר!! עד הבוקר...
האם טכניקות ההארקה אינן יעילות?
בפרסומים קודמים, הצעתי כמה טכניקות להתמודדות עם לחץ, מציאת המרכז שלנו ופשוט להיות. אבל עכשיו, אחרי שניסיתי הכל, למדתי שהזמן הוא מעבר לכל דבר. זה לא שנשימה סומטית או תרגילים לא עזרו; אני בטוח שהייתי הרבה יותר גרוע בלעדיהם!
אנחנו תמיד מחפשים דרכים להרגיע את עצמנו ולהגיע לרמת שביעות רצון זו. מי רוצה להיות אומלל במשך שבועות רבים? להיות במתח מתמשך זה גם רע לנו! איבדתי את האמון באנושות ואיבדתי את האמון בעצמי! כפי שאמרתי קודם, תרגלתי יוגה, הרהרתי, הלכתי ושוחחתי עם אחרים, אבל שום דבר לא עזר. לא רציתי את זה, אבל הייתה לי תחושה מוזרה בבטן שנמשכה שבועות. הרגשתי למטה.
רציתי לצרוח, אבל שמרתי על עצמי למען הבנות שלי. לא רציתי לחשוף לזה ילדים, למרות שהם כבר היו מודעים לזה דרך הרשתות החברתיות, והתייחסנו לזה בבית בצורה מאוד רגישה. לא יכולתי לשבת בשקט, אז עשיתי מעשה. יזמתי כמה אירועים עם נושא התקווה. שרנו שירי תקווה והתפללנו לשלום; בכיתי את זה, אבל תחושת הריקנות נשארה. מה חסר?
תות התעורר לחיים
ראיתי את זה הבוקר כשטיילתי בגן כדי לראות מה חדש.
בחרתי להתמקד בגינה שלי כאחת משיטות הארקה שלי ליציאה מתחושות הריקנות שלי. השגתי כמה פרחים, הוצאתי כמה עשבים שוטים, ואני והבנות שלי שיפרנו את הגינה. הרגשתי קצת יותר מוצלח, ועדיין היה נעים לראות את הפרחים והעגבניות פורחים. אבל רק הבוקר הבחנתי בתות השדה המעודן ביותר. זה היה קטן, תמים ואדום בוהק. בהיתי בו בחוסר אמון, ואז הרגשתי את זה! הלב שלי התמלא בשמחה!!!
איך זה שצמח בודד יכול לשמח אותי כל כך?
ואז, כצפוי, המוח שלי התחיל לתפקד...איך זה יכול להיות? אתה בטח מדמיין, תחזור לחור שלך. אבל דחיתי את מחשבותיי והמשכתי לבהות בתות השדה המדהים הזה שהתעורר לחיים. הופתעתי שזה יחיה כי אני לא גנן גדול!
ואז למדתי שהזמן עושה את כל ההבדל. כשאנחנו מוכנים לשחרר ולצאת. הריפוי יתרחש במקום ובזמן הנכון. הדבר היחיד שעלינו לזכור במהלך התהליך הזה הוא התקווה שלנו!
אני מאחל לך כל טוב במציאת תקווה בלב שלך ובתפילה לשלום לכולם. ונאמר כולנו אמן.
