ציפיות מאחרים?
ציפיות - מילה קטנה כל כך למשהו שמשחק תפקיד כל כך גדול בחיינו. אני נתקלת בנושא הזה לעתים קרובות בשיחות שלי עם לקוחות. רבים מביעים כמה הם רוצים שאנשים יהיו קשובים יותר, ואיך הם מקווים שחברים יזמינו אותם לצאת או יבדקו מה שלומם כשהם מרגישים מדוכאים. הכמיהה השקטה הזו להיראות ולדאוג להם היא משהו שאני מזהה, במיוחד בחגים שבהם התכנסויות וחגיגות מגבירות כל תחושת בדידות.
אני מבינה את התחושה הזו לעומק. עם משפחתי מעבר לים, חוויתי את סוג הבדידות המסוים הזה שיכול להתגנב ברגעים כאלה. לפעמים, כשהחגים מתקרבים, עולה במוחי שאלה מוכרת: "האם מישהו יזמין אותי? האם מישהו יתקשר אליי, או שאני סתם מחכה ליד הטלפון?" ואז, באותה מהירות, אני מבינה שאני יכולה להיות זו שמושיטה יד, שמתקשרת ראשונה, או שמזמינה. אני לא צריכה לחכות שאחרים יעצבו את האושר שלי. על ידי נקיטת הצעד הראשון, אני יכולה ליצור את הקשר שאני מייחלת לו, ולפעמים, היוזמה הופכת את המפגש או השיחה למשמעותיים עוד יותר.
כמה גדולות צריכות להיות הציפיות שלנו? האם יש גבולות?
אבל כמה גדולות באמת צריכות להיות הציפיות? האם זה הוגן לצפות מחברים שיזכרו ימי הולדת? לקוות שיהיו לנו יקירינו יודעים מתי אנחנו מרגישים מדוכאים בלי שנגיד זאת? או, אם אני מתקשה, האם זה מוגזם לצפות מילדי או מחבריי שיושיטו יד או יקשיבו? השאלות האלה מושכות אותי למרחב של חוסר ודאות. כולנו נושאים מנגנוני הגנה, אינסטינקטים שאנחנו משתמשים בהם כדי להגן על עצמנו מפני אכזבה או פגיעה פוטנציאליים. לפעמים זה מרגיש קל יותר להסתיר את מה שאני צריך מאשר לבקש את זה. אבל אז, אני תוהה - האם לא יהיה נחמד יותר לתת לאלה שאכפת לי מהם את ההזדמנות לענות על הצרכים שלי?
מדברים על ציפיות
יש כל כך הרבה כוח בדיבור פשוט על הציפיות שלנו. כשאנחנו ברורים לגבי מה שאנחנו צריכים או מקווים לו, קל יותר לאנשים סביבנו להגיב בדרכים שמרגישות לנו נכון. שיחה זו על ציפיות יכולה להיות שיחה עדינה ומתמשכת שנחזור אליה עם הזמן. בכל מערכת יחסים משמעותית - בין אם עם חברים, משפחה, עמיתים או אפילו עם עצמנו - לקיחת רגע לדבר בגלוי על מה שאנחנו מחפשים מניחה בסיס בריא. זה עוזר למנוע אי הבנות וטינה שעלולות להצטבר אם הציפיות לא נאמרות או לא מתממשות.
ולפעמים, טוב לחזור אחורה. הצרכים והנסיבות שלנו משתנים, וכך גם אלה של האנשים שאכפת לנו מהם. בדיקה מחדש של הציפיות הללו מדי פעם מזכירה לנו את האופי הדינמי והצומח של מערכות יחסים. פתיחות זו מאפשרת לנו לשמור על קשרים תומכים, מבלי להשאיר מקום לאכזבות שלא מדוברות בינינו.
ציפיות מעצמנו
לעתים קרובות, הציפיות המאתגרות ביותר הן אלו שאנו מציבים לעצמנו. אנו עשויים לקבוע סטנדרטים גבוהים בצורה בלתי אפשרית, לצפות מעצמנו להיות סבלניים ללא סוף, עמידים לחלוטין, או תמיד מסוגלים להתמודד עם כל מה שהחיים מזמנים לנו. ציפיות עצמיות אלו יכולות להיות גם מניעות וגם מכריעות, במיוחד כשאנחנו לא מצליחים. כשאנחנו מצפים לשלמות, אנחנו מסתכנים בתחושת ייאוש או חוסר יכולת. אבל מה אם היינו מתייחסים לעצמנו באותה הבנה וגמישות שאנו שואפים להציע לאחרים?
לימוד לקבוע ציפיות ריאליות וחומלות לעצמנו יכול לשנות את האופן שבו אנו מנווטים בחיים. זה יכול להיות לאפשר לעצמנו לנוח כשאנחנו עייפים, להכיר כשאנחנו זקוקים לעזרה, או לקבל את העובדה שזה בסדר שיש לנו גבולות. כשאנחנו נותנים לעצמנו מקום להיות אנושיים, אנחנו מגלים דרך עדינה יותר לצמוח, כזו שמכבדת את הרווחה שלנו באותה מידה כמו את המטרות שלנו.
חוכמת ארבע ההסכמות
אחד המדריכים הבסיסיים ביותר שמצאתי לניהול ציפיות מגיע מתוך "ארבע ההסכמות" מאת דון מיגל רואיז. חוכמה נצחית זו מזכירה לנו להיות ללא דופי במילה שלנו, כלומר אנחנו יכולים להיות פתוחים וכנים לגבי מה שאנחנו צריכים מבלי להניח הנחות לגבי מה שאחרים צריכים לדעת או לעשות. כשאנחנו מאמצים את הגישה לא לקחת שום דבר באופן אישי ולא להניח הנחות, אנחנו פחות נוטים להיאחז באכזבה אם הציפיות שלנו לא מתממשות. עקרונות אלה מעודדים אותנו לתקשר בפתיחות ולהימנע מלתת לציפיות שקטות להצטבר לפגיעה מיותרת.
לבסוף, עשיית כמיטב יכולתנו תמיד מזכירה לנו לגשת לציפיות העצמיות שלנו בחביבות. זה מלמד אותנו ש"עשיית כמיטב יכולתנו" משתנה מיום ליום, מרגע לרגע. בימים מסוימים, עשיית כמיטב יכולתנו עשויה להיות השגת דברים רבים; בימים אחרים, זה עשוי פשוט להיות לעבור את זה בלב חומל. הסכם זה מזכיר לנו לאמץ את מאמצינו ללא שיפוטיות, בידיעה שאנו צומחים בהתמדה גם אם הדרך אינה מושלמת.
אז למי אין ציפיות?
אולי כולנו עושים זאת - אנושי לקוות לחיבור, תמיכה והבנה. הטריק הוא לשמור על ציפיות גמישות, להזמין את האנשים שאכפת לנו מהם לעולמנו מבלי לדרוש את נוכחותם. שינוי זה מאפשר לנו לקבל בברכה כל מה שבא ולאמץ את החופש של יצירת קשרים בתנאים שלנו. היופי בניהול הציפיות שלנו, הן מעצמנו והן מאחרים, הוא שזה מביא שלווה ותחושת העצמה, ובסופו של דבר, אנחנו יוצרים את מערכות היחסים המספקות שאנחנו רוצים.
